פיין אוף סלביישן היתה ה-להקה שלנו. שעות שמתפרשות על פני 4 וחצי שנים של נבירה בליריקה המהדהדת של דניאל גילדנלו. הוא ידע איך לתאר את הרגשות שלא ידענו לתת להם שם, הוא ידע לתת לדיכאון שלנו גוונים שונים ויפים מהמציאות. חשבנו שהשיר הזה הוא שיר התאבדות מושלם, הגיבור באמצע האלבום מודה כמה שקשה לו להישאר פה בשביל החיים. הוא רק רוצה להתפרק, הוא חייב את זה בשביל השפיות שלו ובשביל לדעת איך והאם להתקדם הלאה. רק תאפשרו לו ללכת לאיבוד לרגע בייסורים של עצמו.
כבר שבוע וחצי שעבר מאז שאיבדת את עצמך למוות, מאז שהחלטת לעשות את הצעד הקריטי שבמשך כל תקופת הזוגיות שלנו רצית לעשות. וכל זה כשאיכשהו הצלחת לשמור על קור רוח כלפי העולם החיצון, הם לעולם לא ידעו מה אני *באמת* מרגיש וחושב, בטח חשבת. גם אז ידעת להסתיר את האובדנות והדיכאון, את השנאה והפגיעה העצמית. היית מדהים בכל אספקט בחיים שלך, מלבד כלפי עצמך.
כבר שבוע וחצי שאני מדברת ובוכה עם החלל סביבי, פעולה שאני מרגישה הכרחית כדי איכשהו לשמור את הנשמה שלך בעולם, גם אם אתה לא כאן פיזית. אולי אם אשמע עם החלל את כל השירים שבכינו ואהבנו איתם, זה ימשוך אותך חזרה לעולם שלי.
אני בחיים לא אדע את הסבל שחווית בשבועות האחרונים שדחפו אותך אל הקצה. אבל אני מוצפת בשנים שהיו לנו, וזה פאקינג כואב. אפילו שעברו 8 שנים מאז שבאמת דיברנו על פילוסופיית המוות. אפילו שניסיתי להתחמק ממך בהופעה האחרונה של הלהקה שלנו, כי סחבתי איתי עדיין מלא שיט מסריח שהעברנו זה לזו בזוגיות. כמו חבילה עוברת של סבל חדש שמוכן להפתיע אותנו.
זה לא הוגן. זה לא הוגן שבטח הרגשת לבד. זה לא הוגן שאדם מבריק כמוך נהדף מהחיים. זה לא הוגן שההטפה הבריאותית שלי להישאר בבית עומדת מול הרצון המשווע להיות עם המשפחה שלך עכשיו.
זה לא הוגן.