בשדות הקברים של ילדינו,
צומחים עשבי צער וענפי תוגה וכאב.
ואיש אינו יכול לנכש אותם.
ודבר אינו יכול לייבש אותם.

הבן שלנו, איילון שפירא, נפל אל מותו, בגיל 26 ו-7 חודשים, במהלך שירותו המצטיין במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שם היה שותף להתמודדות עם אתגרים מורכבים. בארץ ובחו"ל. לאחר מותו, דומעים וגאים, אף זכינו לקבל בשמו את צל"ש ראש המוסד, עבור השתתפותו במבצע מסווג. וכן הוענק לנו אלבום הערכה ודברי פרדה מאת מפקדיו וחבריו לשירות, אשר נותרו המומים מנפילתו אל מותו. מהם למדנו על איילון מעולם הצללים. לא רק דברי הערכה והתפעמות ממניפת כישרונותיו של איילון, מהשקט המבצעי, ומתרומתו "להשיג" את "התוצרים בעלי החשיבות הרבה בתקופה זו". אלא לא פחות, גם מאיכות האדם, מערכיו ומנועם הליכותיו. לכן, כיתרו את אלבום ההוקרה בכותרת "בעוז ובענווה".

בשדות הקברים של ילדינו,
גדלים שיחי יגון ומלבלבים קַדרות ועצב.
ואיש אינו יכול לרמוס אותם.
ודבר אינו יכול לגזום אותם.

איילון נולד ב 26.08.1993, אח לאחותו הבכורה ליאור. סמיכות הגילאים ביניהם הייתה מקור לשנים של אחווה ושמחת אחים בגילאים קרובים. בשנת 97 הצטרפה למשפחתה האחות שקד וב-2004 האח הראל. עד גיל 5 גדל איילון במרכז תל-אביב, אז עברה המשפחה לשכונת רמת-חן ברמת גן. כאן למד בביה"ס העממי 'רמת-חן', ואח"כ בתיכון 'בליך' אותו סיים בהצטיינות ב- 2011, תחת כנפיו של המחנך ברוך אוהב-שלום. חרף שהפקיד את כישרונותיו הלימודיים בכיתת המצטיינים במקצועות המדוייקים, ליבו יצא תמיד אל מגמות האומנויות, בעיקר תיאטרון וקולנוע.

בשדות הקברים של ילדינו,
פורחים פרחי השִׁברון ונפתחים עלי נְכאים ודאָבה.
ואיש אינו יכול לקטוף אותם.
ודבר אינו יכול לסגור אותם.

בתום לימודיו בבליך, דחה איילון את גיוסו לטובת שנת שירות התנדבותית עם נוער, תחילה במטולה ואח"כ ב'גבעת זאב'. במהלך אותה שנה אותר והוכוון לשרת בחיל המודיעין ביחידת 8200 – בתפקידים מסווגים.  במסגרת זו שירת בסדיר וקבע במשך כ- 4 שנים, ואח"כ במילואים. במהלך שירותו הצבאי זכה הצוות של איילון ב"פרס ראש אמ"ן בתחום המחקר המודיעיני". כמו כן, קיבל איילון את "אות הנשיא" לחיילים מצילי חיים, בזכות תרומת מח עצם להצלת חולה סרטן אנונימי. לאחר שחרורו גוייס איילון למוסד – במסגרתו פעל בארץ ובחו"ל. בעת שירותו זה, נפל למותו ביום 26.03.20 ונקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.  

בשדות הקברים של ילדינו,
שופעים עצי האבל, פירות אִמלול ועָגמת נפש.
ורק אבא יכול להגיע ולקטוף אותם.
ורק אימא יכולה ללטף אותם.

בזכות אהבתו למתימטיקה (ולמורה עומר ויסבלום), קִיעְקֵעַ איילון על זרועו את 'זהות אוילר' שנחשבה בעיניו כזהות יוצאת דופן בשל יופייה המתמטי. אבל לצד הבנתו את "העולם המדוייק", היה איילון בעל יידע נרחב גם בעולמות הספרות, הקולנוע ובעיקר המוזיקה. איילון אשר ראה חיים בכל עלה שעף ברוח, ניגן עלי פסנתר, תופים וגיטרה. עושר ידיעותיו במוזיקה היה פרוס על פני קשת מדהימה של סגנונות, מבצעים ותקופות. ו"הפלייליסטים" שאיילון היה מכין באהבה לחבריו, היו לשם דבר בסביבותיו (למעשה איילון חשק בתפקיד עורך מוזיקלי בגל"צ, אך 8200 קראו לו).

ויותר מהכוווול, אהב איילון לאהוב. בין גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹתיו אותם מצאנו לאחר נפילתו כתב: "אבל תמיד נורא אהבתי. אני מונע מאהבה. יש בי כל-כך הרבה אהבה". ואשר לכן, האהבה והמוזיקה הם לנו צוואתו לקיים.

בשדות הקברים של ילדינו,
נגזמו החוטרים ונצרים קופדו באיבחה צורחת.

משה ומירב שפירא. לנצח אימא ואבא של איילון. 

פורסם במקור בפייסבוק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. תשפ"א