איילון שפירא. היה לי נער. וראו איננו עוד.

*****

לפחות שלושה דברים צריך לו האב הקובר את בנו המת לפתע.

• ווים תודעתיים – לתלות עליהם הסברים משככי כאבים. הסברים שישיבו על עשרות שאלות של מדוע? ואילו? והאם? ומה לא? ומה כן? ומה זה אומר? וכיצד? ולמה דווקא? אבל, גם כאשר נמצאים אותם ווים, עדין, אין יום, בו איני מוריד מהוו הסבר מצוי והופך בו והופך.

• כלים תודעתיים ומעשיים – כדי לתפקד את היום-יום הבלתי עוצר, ולהמשיך הלאה. כי כלום בחוץ לא נעצר. רק אצלך. והתפקידים שלנו קוראים לנו. תחילה בקול חלש, אך הוא הולך ומתגבר, כמו קול עצום עיניים.

• משיכה (או דחיפה) מתוך ההתחפרות בביצת המלנכוליה – בדיוק כמו בקרב כל חבורת ג'יפאים מיומנת, המצויידת בכננות חילוץ, ועטה לתת יד לכל התחפרות מאתגרת. זה הזמן לדחוף במעלה הצער.

*****

…"אבל מה שחשתי היה רק בדידות שאין דומה לה. כשנתתי את ליבי לכך, איבד העולם הסובב אותי כמה מצבעיו לעד. מהריסות הרגשות הריקים האלה, מפסגת ההר העלוב, יכולתי לראות את עתידי נפרש לפני. הוא נראה כמו איור לספר מדע בדיוני שקראתי בילדותי, מרחבים נטושים על כוכב שומם. ללא סימן חיים. כל יום היה ארוך להחריד, האוויר לוהט או קפוא. רכב החלל שהביא אותי לשם נעלם, והייתי תקוע. היה עלי לשרוד לבדי איכשהו."

הרוקי מורקמי, "ספוטניק אהובתי".

(מהסופרים האהובים על איילון; איש ספר. איש מוזיקה. איש בינה. איש ביטחון. איש מת. הבן שלי)."