הגילוי כי בלכתו-נפילתו של איילון, עוד לא תמו כל פלאיו על פני האדמה – מרחיב את הלב המדמם.

מאז לכתו-נפילתו, מניחים לפנינו סובביו מכל המעגלים, מתנות מנכיחות אודות פלאיו, כישוריו, כישרונותיו, טובו וטביעת יישותו רחבת הנפש, שופעת החמלה והאהבה. כך, לצד הומור ושנינות, חשיבה יצירתית וחדוות הצוות והיחד. הגילויים הללו, חלקם מעל שידענו, הן מתנות קטנות-גדולות, לכל הורים המתייתמים באיבחה צורחת מבנם המת.

הורים מכירים את ילדם באור היום. מגשרים בין החתירה מעלה לבין הבמפרים של החיים. אך באה העת בה כל גוזל עף לחתור את השמים. לברוא לעצמו תעופות – גם הרחק מאור החמה של הוריו. "אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום", אל ארצות ליבו אך גם אל עומקי האדמה. ואנחנו ההורים, תמיד יודעים שיבוא היום, שבו צריך להיפרד, כי גם אנחנו עזבנו קן. אבל עכשיו זה ככה בא לנו פתאום. הנשר בשמים לא חס על הגור שלנו.

ולמול השער, אשר איילון כבר לא יפתח שוב, אנו כמהים כמובן לכל גילוי. לכל בדל, לכל ריס וציפורן, ולכל שערת דעת, הנוגעת לנו בבשר החשוף. האין שנכרה בתוכנו בלכתו-נפילתו של איילון, מומתק מגילויי פכים ונצורות מפלאיו. ואין לנו די מעוד דעת וגילוי. גם במחיר הבכי והדקירות. הבן המת הוא לנצח הבן. הילד הנוכח נעדר.

ומוזמנים עוד כל יודע ויודעת, הנושאים עימם בתרמילם, מטביעת ליבו וידו של איילון, להניח על מפתן יתרת יומנו, חלונות מתוקים של ידע ומגע. גילויים ועולמות מכל שביל ודרך. מהרוח, מהעושר, מהמוזיקה, השירה, והספרות. שהרי עוד לא תמו כל פלאיו. כל טובו, ערכיו הטובים ופירות מסירותו. גם בתרומתו המצטיינת בחוד ביטחונה של המדינה. חוד הדממה הסמויה מעין. הדממה שהייתה לו גם סוד ייסורים אשר תמו. והשבוע, כבר מנינו עשרה חודשים לאחרית המרה.

איילון שפירא, 26.08.93- 26.03.2020

בין גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹתיו כתב איילון: "אבל תמיד נורא אהבתי. אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה".

ושם בין הגנזים, מצאנו אחרי מוֹת, עוד אודות שורשי האהבה אשר היו לאיילון מקור לאושר וכאב. בית ומחסור. תקווה ואופל. סיבה ונסיבה. אהבה על סף תהום. אשר חתרה ליופי, לאומנויות, לצדק ולאמת. לשלמות עד מוות.

ומתוך כך, מרום געגועיי, אני בוחר להניח כאן על פעמון ליבנו, מתת פגישת אהבה לאין קץ…

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ,

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ

וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.

פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,

עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,

תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.

תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּהּ מְבַקֶּשֶׁת,

תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,

בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,

אֲלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,

מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.

טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,

אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,

אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,

בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,

שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,

שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת

וַאֲנִי

אֶקֹּד לָהּ

וְאָרִים.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,

בְּעָרֵי־מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,

יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף

אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

פגישה לאין קץ. מפסגות יצירתו של נתן אלתרמן. 1938."

."