הקדמה

איילון התאבד ב 26 במרץ 2020.

חודשיים לפני כן הסתובבתי בידיעה פנימית מובהקת שמשהו הסתיים ומשהו חדש עומד להיוולד. שיתפתי בתחושה בקול בחדר החניכה, בשיחות עם חברים ומשפחה.
לא ידעתי במה מדובר ולאן זה מכוון.

כשאיילון התאבד הכתה בי ההבנה שלידה ומוות זה אותו דבר, רק הפוך.
בלידה הנשמה יורד לתוך הגוף ואנחנו מקבלים אותה בשמחה, בגופו של התינוק.
במוות הנשמה עוזבת את הגוף וחוזרת למימדים הגבוהים. אנחנו לא מכירים אותם ולעיתים גם לא מכירים בהם, וחווים צער וכאב גדולים על הפרידה.

התאבדותו של איילון ניפצה את חיי וחיינו לרסיסים.
כל מה שהיה 'אני', כל מה שחשבתי, הרגשתי, עשיתי – התנפץ.

מרגע 'המפץ הגדול' החל גם תהליך בניה מחדש.
לאט, לאט,
בזהירות רבה.
בחקירה ובהגות פנימית.
כל מחשבה, כל רצון, כל אכסיומה נבחנים מחדש האם הם מתאימים להיות חלק מהדבר החדש והבלתי מוכר הזה שהוא אני.
שנים ארוכות אני לומדת לימודים רוחניים, נחנכת לסולם ערכים קוסמי, לחשיבה עתידנית, לעבודה הכרתית ועבודה אנרגתית. אימצתי תפיסות עולם ואכסיומות שפתאום עמדו למבחן:
'אין טוב ואין רע יש למידה', מה שבא לפתחי בא לפתח אותי', 'הנשמה היא נצחית', 'אנחנו הוויות קוסמיות רב מימדיות, הנוכחות הפיסית היא רק חלק ממי שאנחנו', 'מה שניצור הוא שיהיה', הכל אפשרי ועוד ועוד
האמנם?

השיחות עם איילון התחילו באופן ספונטאני בתום השיבעה והפכו לעוגן מרכזי בחיי החדשים. השיחות לא נכתבו מתוך דיאלוג עם הקורא, הן השיחות האותנטיות שהתנהלו ומתנהלות ביני לבין איילון והן משקפות באופן חשוף את התהליך האישי, רגשי ורוחי אותו אני ובני משפחתי עוברים.

הבחירה לפרסם את השיחות כספר נועדה לתמוך בשתי מטרות:

האחת להנכיח ולהעצים את השיח על האובדנות, בחשיפות ובישירות.
האובדנות ב 2020 גובה קורבנות בנפש יותר מהקורונה.
כ 500 איש בשנה מתאבדים במדינת ישראל ועוד כ 6,000 איש מנסים להתאבד.
ולמרות זאת הנושא לא מוגדר כבעיה לאומית ואינו מטופל באופן הראוי והנדרש לבעיה בהיקף כל כך גדול.
הידע הטיפולי בנושא אובדנות הוא מאוד בראשיתי ומוגבל באפקטיביות שלו. וכך גם לגבי תהליכי ניטור ומניעה של הנושא.
הסבל הוא עצום לאנשים היקרים והאהובים שבוחרים להתאבד, לא כי חשקו במוות אלה כי יסורי הנפש היו קשים מנשוא והמוות נראה להם אופציה טובה.
ולבני המשפחה שמתמודדים, כמעט לגמרי לבד, עם סבל גדול, ללא כלים והנחיה ותמיכה לפני האירוע ועם סבל וכאב וצער אינסופיים לאחר האירוע.

השניה הרצון שלי להנכיח את התודעה והרעיוניות שהנשמה היא ניצחית.
הגוף הפיזי הוא זה שמת, לא הנשמה. ככל שנכיל את הרעיון והתודעה הזו, נוכל להמשיך ולקיים יחסי גומלין עשירים ומענינים עם אהובינו שמתו.
כמובן, שאני לא הראשונה שגילתה את הנושא, אך הוא עדין מושתק ומודחק.
גיליתי כי אנשים רבים משוחחים עם אהוביהם שמתו, אך הנושא מוצנע ולא מקבל את ההכרה הרלבנטית.
ההכרה בדבר חשובה לריפוי הרגשי שלנו מחווית האובדן אבל גם להתפתחות שלנו כאנושות. ההכרה כי אנחנו לא לבד ביקום, כי יש תצורות חיים שאנחנו לא מכירים יכולה לקדם אותנו כחברה אנושית למקומות טובים יותר, כאלה שלא דמיינו.