ילד יקר ואהוב,
בחרת ללכת מכאן.
בחירה סופית שאין ממנה דרך חזרה.
אני יודעת שכאב לך כל כך, שסבלת כל כך.
היינו לידך כל התקופה הקשה הזו, כל כך רצינו לעזור לך איש איש על פי דרכו ויכולתו, אבל בעיקר על פי רצונך ויכולתך לקבל אותנו ואת אהבתנו האינספית.
עברנו יחד תקופה מתעתעת – ימים של סבל וקושי לצד ימים של עשייה ושמחה.
איזה אושר גדול היה להיות איתך בימים 'רגילים': – 'אמא, הולכים לפארק?' (אתה לריצה ואני להליכה) – נגינה על הפסנתר, שיא הכיף ידעת היטב כמה אנחנו אוהבים שאתה מנגן.
ספרים חכמים – סרטים מטופשים, בעיקר עם שקד
קטאן ברגעי חסד – 'יש תוכניות לשבת?' כל כך אהבת מפגשם עם המשפחה: סבתא, ארז, איריס, אופיר, טליה, אהרון ואבישג רגעים פשוטים של משפחה.
איילוני, איך נתקדם מפה?
חלקנו כועסים שנטשת אותנו, שלא הייני מספיק חשובים כדי שתישאר, שאהבתנו והשקעתנו לא הצליחה. מרגישים שכשלנו במבחן הכי חשוב של החיים.
זה יעבור לנו ותישאר רק האהבה הגדולה והגעגוע האינסופי.
אהוב, אני יודעת שאתה נמצא, שנשמתך קיימת ששחררת את גופך הפיזי ואת מכאובך.
אבל אני לא מוכנה עדיין להיפרד מנוכחותך הפיזית לידי.
רוצה לחבק אותך, לראות אותך שר ומנגן – לצערי זה לא תלוי בי.