איני אדם מאמין. כלומר אני כן. מאמין שגן עדן או גיהינום אינם בשמים. הם זמינים כאן, לא שם. שם אין חיים משום סוג. אני מאמין שהעולם הזה, הוא האחד ואין שני. ומאמין שאת שלא נעשה כאן, כבר לא נעשה בשום מקום. אף פעם.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,

לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

סביבי יש כל מיני מאמינים. גם בקרב החברים כאן. אני מגלה בימים אלו מאמינים, שלא האמנתי עליהם. חלקם שולחים לי בטובם מסרי נחמות מהאמונים והאמונות שלהם. ספק אם מי שמאמין לא מפחד. אבל אין ספק שאמונה (לסוגיה) היא מנת נחמה.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

אולי לא במקרה, חל אתמול יום השנה למות אימי והיום יום קבורתה. 35 ימים מאז מת בני איילון. מאמינים סביבי, טוענים כי הוא נקלט בשָׁם כלשהו על ידי הוריי המנוחים. והם שמחים בו ודואגים לכל מחסורו. לו האמנתי, הייתה בכך נחמה מסויימת לנפשי, אשר דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת. המפגש עם יום השנה לאימי, תחת כובד לכתו של איילון, מקים יום יחד, שאין מנוח בו. אך הוא מעלה בי מהדברים שכתבתי לכבודה של אימי, בביקורי מסיר החרם בברלין.

ישראלי. דור 2. בברלין, פרק יח': אימי והיטלר מתו באותו היום:

ב 30 באפריל 1945 התאבד בפיהרר-בונקר בברלין, המטורף שהגעיש את העולם בלבת שמד-הרס רותחת. גנרלים מובסים וספוגי רעל ורשע, חתמו על כניעת הרייך, והורידו מסך על ארץ ויבשת חרבה. ב 30 באפריל 1988, גם עצמה אימי לורי (לאה) שפירא (רוזנקרנץ) את עיניה. עייפה קודם זמנה מכל שראתה ובראה עד כאן. סכרה את פאת החיים שהצליחה לשאת – 43 חורפים מאז התאבד שטן שואתה.

בשביל החיים שהוקצה לי לצעוד, איני נוהג לתת סימנים ומשמעויות יתרות, כאשר אקראיות פוגשת מקריות. אך כאן, בברלין, אני מתקשה שלא להזיל עצב מסוקרן, בגין פשרו של מעגל חיים זה. הדעת נותנת, כי יום מותו של הצורר, היה יום ראשית חלדי. מתוך הפקעת, בה היו צרורים חיי אימי, שלחה הנערה-אישה בת ה-19, שורשים חדשים של רצון חיים בלתי מובן ובלתי מוסבר. רצון אשר ממנו נבטתי וממנו ינקתי את צימוחי, עלעלי וענפיי. אך כאשר מן הפרח בשלתי כפרי, קמל עץ חייה של אימי בדיוק מתוארך ליום ראשית גאולתה – הוא גם יום מותו של הפיהרר יימח שמו. מעגל חייה של אימי, הוא לכן לדידי, בזעיר אנפין, סיפור החזרה מן המתים של דור הניצולים. דור אשר בנושאו על גבו המצולק את מגן הדוד, סלל את תקומת-הפלא של העם.

כמו צבי ים זעירים הבוקעים על החוף ואצים-רצים אל האדוות, כדי להינצל ולבנות חיים מוגנים בין גליו וזרמיו של הים – כך קמו מן העפר והאפר הורינו הקמולים. שרידי מחנות הריכוז, גטאות המוות, עיירות ההסגר, מחנות הכפייה, מרתפי המסתור ואסמי המחבוא. ממעמקי השחור, הם פילסו דרך לערי הנמל, כדי להפליג בים גועש לארץ ישראל – לפני ש'נשר שמים' יצלול לטרוף בהם שוב. כאן, בברלין, בבירת השמד והקטל, משחלפו רק עשרות שנים – נשגב ומופלא ממני דור הורינו יותר ואף יותר. נדמה לי שרק כאן, בברלין המקוללת, באיחור צורב שאין לתקנו, אני חש בעומק חדרי ליבי, שדור הבנים שאנו, לא הבין, ועודו פעור ויהיר מדעת באמת – את עומק השינוי והמהפך ההיסטורי. זה אשר חוו והורישו לנו הורינו.

'קליינע מענטשעלעך' אשר נצרבו "בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם", חתרו בעוצמת דלותם הלא נכנעת, אל חוף הארץ. בנו בזיעת אפם, ארץ גאולה וחסד היסטורי מופלא. הורינו שורדי השואה, ריתכו את גופם, כחוליה בשרשרת הדורות. חוליה שנאזקה לחולייתם של חלוצי העליות הראשונות. יחד, בהתלכדותם לאחדות גורל בארץ המובטחת, נפדו חיינו מן הסער וזכו הורינו לסיים 1878 שנות גלות. שבו לפאתי מזרח, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.

דומע ועגום ביתמות סדוקה, אני משחזר דווקא כאן,בברלין, רגע פרטי, בו ניצבו הוריי האודים, צופים בבנם המוסמך לקצונה בצבא הגנה ישראלי. שותתים התרגשות וחזקים מבכי, נזקפו הוריי גאים והומים – ותמתק להם דקירתם. ממרחק עשרות השנים שחלפו, זהו רגע אושר על-דורי מזוקק, אשר לא בשלתי אז ללכוד, ממרום צבריותי הקוצנית והברורה מאליה… ועוד אני מהרהר-דומע, על אותם הורים ניצולי שואה שהכרתי, אשר בשוך חרפתם הנרמסת, היטלטלו ובאו ארצה ודווקא כאן איבדו בן בקרבות ועל מזבח תקומת הארץ. אין דעת מקום היכולה לקבל ולהבין אובדן זה – שהוא כחיתוך עמוק בבשרו של ההורה – הניצול המת החי ומת מחדש.

הבנת עוצמת הנס של תקומת דור הורינו, רק בעומקו של ציר חיי עד כאן, גורם לי לשאול כיצד ומתי הפך כה מהר 'היש' הישראלי שנרכש בדם ואפר למובן לנו מאליו? האם כבר הגענו אל הנווה הטוב ביותר של תקוות הורינו, עד שיכולים אנחנו, שקיבלנו מהם את לפיד הדורות – לסטות מדרך המופת? מן הידועות היא, כי חוזקה של שרשרת הדורות היא כחוזקה של החוליה החלשה בה. הורינו נגלים לי רק כאן בברלין, כחוליית פלדה. כזו אשר למרות הניסיון להתיכה – לא נפרצה. אבל ביני לביני, אני תוהה דווקא כאן, על חוזקה וטיבה של 'החוליה' בשרשרת שאנחנו אחריהם.

*****

(ציטוטי בתים 1,7,8 משירו "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי)