והיום, אני שב לקרוא ולהזכיר את שכתבתי לפני שנים בביקור שובר חרם בברלין. מתוך פרקים שכתבתי לכבודם וזיכרם של הוריי. פרק יז' הוקדש אז לאבי ששרד, וזכר לא לשכוח לעשות חשבון עם "האתה בחרתנו".

ישראלי דור 2 בברלין, פרק יז': מאכט א-חשבון מיט 'ריבויינע-של-עויילם

ברלין היא מקום טוב רע מאוד, לבוא חשבון על ה"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" ועל "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – אבל כאשר קראנו לך, הַסְתֵּר הסתרת פָּנֶיךָ. כי "בַּיּוֹם הַהוּא", לא היה עמנו אל, ולא מָלֵא ולא רַחֲמִים, ואף לא "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה". משכך, אולי כלל אינך קיים? ואולי אין לנו כלל צורך בך?

רק חריש עיקש בשדה המילים האילמות, הצליח להנביט מאבי שחרור קמצני של סיפורים, מתהום השכחות ומבור הזיכרונות של ילדותו-נעוריו בשטעטל חוטין שבפלך צ'רנוביץ. או מבחרותו בתוך צעדות המוות ומאורעות שואת משפחתו וקהילתו. את יתרת הרוב שידע או הדחיק, הבטיח אבי להניח בבוא יומו – כחשבון ארוך ומפורט, על דלפק הקבלה אצל 'ריבויינע-של-עויילם'. ואז, בא בימים הלך אבי אצלו, ועדין לא שב. ואין אני יודע, סיכומו של חשבון. שהרי, אם עם יתרת זכות יצא אבי מעל פניו – איה היא? ואין אני מעלה כלל על דעתי, שיצא אבי מלפניו, כנישום שחוב פתוח באמתחתו.

מעולם לא היה אבי שליח ציבור, אלא מענטש היה. אך משנפגשו הוא ו'ריבויינע' במרום עננים, יכול אני לראות ולשמוע את התוועדותם שלא הייתה: הנה אבי, איזי (יחיאל) שפירא, יציקת ברזל פועמת, ניצב לפניו זקוף כשורד ותמיר כסולל ובונה ארץ חדשה. מוכיח ביידיש 'מעמלושן' את 'אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם', על שלא שמר "צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ", ולא היה "רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקינוּ" להוליכם לשלום מעיירת ילדותו. ובמקום זאת, הוצעדו בבהלה וצער, בכידונים ובגידופים. וברומנית קולחת גוער אבי ב"מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" על שלא הוליך את אביו, סבו וסבתו לשלום, ולא הצילם "מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ". וברוסית נוקשה רועם על 'יְהוָה צְבָאוֹת' – על שהביא עליהם בדרך "כָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם". ובבולגרית עגולה חובט אבי מילותיו ב'יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא' על שלא נתננו "לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ". ובעברית מדויקת וללא מורא, נוזף ב'מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים' – שלא שמע "קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ" ולא האזין לתפילתם. כי לדורות הובטח "כִּי אל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה". והנה, בעת שרפה בעמו שבחר, נעלם 'יְהוָה צְבָאוֹת' כלא היה, אטם אוזניו מלשמוע ופניו הסיט מלראות.

אם יש לדורנו חשבון קולקטיבי אחד וגדול, עם ה"אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ" – הרי הוא על נפקדותו בשואה. דורות על דורות, קראו יהודים 'לִשְׁמוֹ', שבתו שבת 'לִגְדֻלָּתוֹ' וצמו צומות לעוצמתו. עידן ועידנים הניחו טוטפות בין עיניהם 'לִכְבוֹדוֹ' וכתבו עַל "מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" לשבחו. ובכל גלות ישראל קראו תורה לנפלאות 'אֲדוֹן עוֹלָם' ונתנו צדקה לחסדו כי 'לוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה'. ובריבוא פזורותינו, היללו, קילסו ופיארו רוממות 'אֲדֹנָי לִי וְלֹא אִירָא' והעבירו הלאה, ולימדו לבניהם כי "לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל" ולבני בניהם כי "הוּא הָיָה וְהוּא הוֹוֶה". וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, ביום פקודה אשר יצאה מכאן לגרש, להשמיד ולשרוף את בניו יחידיו אשר אהב, איה היה 'וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי'? ואיה נחבא ה'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן', ומדוע הסתירו פניהם גם "השְׂרָפִים העֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ"?

היעדרותו של "קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", בעת המייצר הגדול שידע העם מעולם – הייתה בצדק, נקודת השבר העזה ביותר בין גדולתו המהוללת של "הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת'" לבין תמורתו על האדמה. קיומו הנבצר היה לאבי שבמרומים סוד גלוי, וידע גם ידע שמי רבא, כי ו"ְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ" – לא יבוא! ובכל זאת, גם כשחשבון ארוך וצודק היה לאבי עם ה"גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם", אחז הוא לעיתים בכיפה ובטליתו, ובא בשמחה, אצל בית התפילה – להרבות מניין בשבת וחג, בראש השנה וביום הכיפורים. אך לא מעד יותר אבי אף לא בחג ומועד, ולא שכח אבי ולא התבטל עוד בפני ה'לְּמַעְלָה מִמְּךָ'. ולא נתן ולא ייתן בו מבטחו יותר "מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". ושינן זאת לבנו, ודיבר בו כך "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ אבי שבשמים.

בתמונה: יחיאל (איזי) שפירא ואיילון שפירא בבר מצווה לפני 13 שנים. סבא שזכה להזקין ונכד שנגדע לפתע – זיכרונם לעד. יש הטוענים כי החודש הם נפגשו במרומים. לך תדע.