הזמן אינו עומד מלכת גם לעומק הצער.

הימים חולפים, חצי שנה עוברת, ואיילון טרם שב

מאז נפל למות,

נסער במערבולת הציפיות והמשימות השקטות,

בחוד ביטחונה של המדינה

שלקחה,

וכעת רק חולקת לו חלקה.

כְּשֶׁאַתָּה חִוֵּר מִצַּעַר,

מִתְחַפֵּר בִּשְׁתִיקָתְךָ –

תֵּן לִי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ

וְלָלֶכֶת בֵּין צְלָלֶיךָ

לִהְיוֹת אִתְּךָ.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ,

לֹא אַחְרִיד אֶת בְּדִידוּתְךָ.

זהִיר, כְּמוֹ מְהַסֶּס,

בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד

אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

יֵשׁ בִּי כֹּחַ, יֵשׁ בִּי כֹּחַ.

אַל תָּחוּס עָלַי,

אַל תַּפְרִיעַ לַקּוֹצִים שֶׁלְּךָ

לִשְׂרֹט אֶת רַגְלַי.

כבר תמה חצי שנה של שנה מקוללת. בלתי נגמרת

שנה עברית שהחרידה את חיינו בשפה כואבת.

מגוף ראשון יחיד מת

לגוף ראשון רבים: צרחנו, בכינו, קברנו,

ננטשנו

ונבחרנו

לעלות עולה.

כְּשֶׁאַתָּה עָיֵף עַד מָוֶת,

לֹא נִרְדָּם בַּחֲשֵׁכָה,

בְּשָׁעָה שֶׁסִּיּוּטֶיךָ

מְרַדְּפִים חֲלוֹמוֹתֶיךָ –

אֶשָּׁאֵר אִתְּךָ.

עַל יָדְךָ אֲנִי נוֹדֶד

בֵּין שְׁנָתְךָ לִיקִיצָתְךָ,

הַמִּלִּים שֶׁלִּי שְׁבִירוֹת הֵן

וְכַפּוֹת יָדַי קְטַנּוֹת הֵן –

אַךְ הֵן לְצִדְּךָ.

כבר תמה חצי שנה של שנה מקוללת. בלתי נגמרת

אשר טילטלה לתוכנו אובדן. וצער. ויגון שלם

ושורה ארוכה של מילים מתות:

בדמי ימיו. הלוויה צבאית. משמר כבוד. זר משרד הביטחון.

אתר יזכור.

יד-לבנים.

משפחת השכול.

כְּשֶׁאֶרְאֶה, אוֹ כְּשֶׁתֹּאמַר לִי

חֶרֶשׁ, חֲרִישִׁי,

כִּי מֵתֶיךָ מִתְקַבְּצִים –

גַּם אֲנִי אַרְכִּין אֶת רֹאשִׁי.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ,

לֹא אַחְרִיד אֶת בְּדִידוּתְךָ.

זהִיר, כְּמוֹ מְהַסֶּס,

בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד

אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

כבר תמה חצי שנה של שנה מקוללת. בלתי נגמרת

איילון, מתי אתה חוזר?

כדי שאדבר איתך,

ולא עליך.

(אֲדַבֵּר אִתְּךָ. מאת רחל שפירא. בגוף ראשון, יחיד, אבא)