לכאורה הבנתי שבני איילון לא ישוב לעולם, מיד ברגע שראיתיו מת. למעשה לא הבנתי אז דבר.

ראיתי חיים ומתים בימי חיי. ואף את אבי הצלחתי להחיות ולהחזיר מהמתים לזמן קצר. אבל, ב 26 בחודש מרץ השנה, בדיוק היום לפני 5 חודשים, בני איילון היה מונח בזרועותיי, מת באופן סופי אך לא מוחלט. השכל אומר איילון הלך ולא ישוב. אבל הלב אומר הלך כדי לשוב. לא עזב, רק נסע. הרחיק נדוד. חמישה חודשים. הרבה זמן. טוב, בסדר, הבנו. אנחנו מתגעגעים. כעת כבר זמן לחזור……., תחזור אתה שומע? תחזוווווור כבר. הרי אנחנו ב 26 באוגוסט ויש לך היום יום-הולדת. וכיצד נחגוג יום-הולדת ראשון לילד מת בן 27 היום? האם את נרות העוגה מחליפים נרות הנשמה? האם את הבלונים-בלונים מחליפים שתילים צבעוניים חדשים על קברך?

גם המוות מותח את איבריו בבוקר ויוצא לעמל יומו למות. הכאב מטפס צורב מתעלות הלב. והתוגה מגולפת משבבים של אי הבנה. הצער נכרה ממעמקי הזיכרונות. והיגון כורך את הכול ומניח שקט חי על מפתנו של היום. כל יום. ורק הגעגוע עוד מזדקף לשמוע את הדלת סובבת על צירה. לשווא.

המציאות החודרנית של הבנת לכתו, וסופיות אי חזרתו של הילד – מתבררת כמציאות חמקמקה. מוצקה ובלתי נתפסת. הולכת ובאה. נפרדת וחוזרת חזרה. הרי ברור שאיילון מת. אבל לא ברור שהוא לא יחזור. ראיתי פעם חוף שנחל עזבו בקיץ. אבל בחורף חזר הנחל אל החוף, נלהב לשוב. מביא אל החוף את מימיו כילדים שמחים. ושמחת ילדי איילון איה היא?

גַּם הַצְּדָפִים

כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ

גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים

לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ

אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם

שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו

כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם

שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

ואת נעוריו הניח איילון מאחוריו ושם נפשו בכפו – בחוד ביטחונה של המדינה. אשר לא שמרה נפשו. וכעת מת הבן ואבד האיש. אבד לעד. ויש אין לו היום יום-הולדת.

איילון, זה אבא. מתי אתה חוזר?

…..

(חופים. מאת נתן יונתן)