…״היה לי נער מאוהב היה לי נער,
צלול היה קולו, צלולות היו עיניו״.
20 יום בלי הילד שנפל ללכת.
הכל כאילו לאט, אבל הזמן רץ כמו דווקא. כולנו עדין כבתוך חלום רע. התקווה עודה קיימת שעוד רגע הוא יכנס בדלת, יניח את האוזניות, הארנק והמפתחות על הדלפק, יספר בקימוץ (כי מנוּע), או ישב לנגן. או רק ישאל אותי: ״אבא, מה יש לאכול״?