חלוף הזמן לא מפזר את הכאב, הוא רק מגדר אותו. וכך, החסר מתברר לאט, עת נחשפים בי אדני היסוד, הפורצים מתוך השלם שאספתי בחיי – כמו פלג שהמתין לזמנו לבקוע ולזרום. פלג תודעה כזה הוא ההבנה הכואבת, שנשברה אחת החוליות בשרשרת תפקידי לדורותיי. פטירתו של בני האהוב איילון צורבת בעור, גם בחדילתו להיות המשך התקומה שהנני. והוא, כאחד מארבעה נועד להיות. נולדתי מהעפר והאפר של הורי שורדי השואה, ומסרתי הלפיד לילדיי, להמשיך את תקומת הארץ יש מאין. המוסרות נמסרו גם לבני איילון, אך מותו חודל אותי לדורותיי. כפי חדילת מיליוני שרשראות במאורעות השואה הנוראה. אך נותרו שלושה להמשיך את החובה לתפארת התקומה וקום כנראה נקום. נדמה שזר לשואה לא יבין זאת.

האמש, 26 ביולי, יום פטירת אבי ב-2011, פוגש ארבעה חודשים למות נכדו איילון ב 26 למרץ השנה.

*****

פני שרשרת דורותי, מניח דברים שכתבתי לזכר הוריי, בביקורי מסיר החרם בברלין המתעתעת:

ישראלי. דור 2. בברלין

פרק יט': גם לסוף לא היה סוף

ברלין תוחמת את כתמי עברה. כאילו תוכניות השמד ומעשי החיסול אשר יצאו מקרבה, הסתיימו באחת בשוך המלחמה. היא אינה נותנת דעת, הנצחה וזיכרון, לעובדה שעבור שארית הפליטה היהודית, סיומה של המלחמה, הייתה רק ראשית, לעוד מסעות ייסורים ודרכי תלאות – שאף אותם, היו שלא שרדו. כי סופה של מלחמה היא תחילתה של מלחמה. כך, גם עבור הורי. עצירתם המאוחרת מידי של מעשי ההרג, השרפה, החנק, הירי בבורות, הגירוש והנישול – לא היה הסוף. אלא התחלה של מאבק חדש.

כשהאיר הבוקר על ה 9 במאי 1945 אירופה הייתה זרועה הרס וריח מוות. למנצחים ולמובסים היה פעם בית, מקום ומולדת לחזור אליהם. גם אם מצאו שם הרס, הם שבו ל'ביתם'. אבל למרבית שארית הפליטה היהודית לא היה כבר לאן לחזור. אבי, בכור ארבעת הילדים ששרדו עם אימם החרשת-אילמת בכפר ההסגר דז'ורין שבטרנסניסטריה, היו תמימים תחילה. כמו שורדים רבים, הם חזרו לביתם בעיירה חוטין, שהייתה כעת תחת כיבוש ושלטון רוסי. היו שטענו שבתי היהודים בעיירה נפגעו בהפצצות והיו שנשבעו כי נבזזו ונשרפו ע"י 'שכניהם'. אלו אשר לא הסתירו צער והפתעה לראות אותם חוזרים בחיים.

גם מסעה של אימי צעירת האחיות, יחד עם אימה, סבתי אסתר, חזרה מ'הלאגר' בשרגורוד-טרניניסטריה לסירט – היה לשווא. לא היה למה ובשביל מה לחזור. האנטישמיות שהייתה שם תמיד, קיבלה עידוד ו'שיעור מעשי' – 'כיצד לטפל ביהודים'. שיעור, אותו העבירו הנאצים את האוכלוסייה המקומית שהייתה נלהבת ללמוד רשע ופראות. הידיעות על פוגרומים בשורדים יהודים, אשר חזרו לבקש את ביתם ורכושם בעיירות שונות ברומניה וליטא ובמיוחד בפולין, היה הפעם כצליל פעמונים ברור.

כמו מרבית שארית הפליטה, יצאו שוב גם הוריי לדרך. לחפש משפחה, אוכל ובית. 'המפעל' היהודי-ציוני מתח באותה תקופה את יכולותיו מעל למקסימום שהיה יכול. בזכות שליחי מצווה מופלאים, נמצא המפלט במחנות עקורים והכשרה – כנראה בסביבות בוקרשט, רומניה. ערב רב של שרידי שטייטלים התקבצו חסרי-כל לקיבוץ גלויות שנכחדו. העבר היה שרוף והעתיד לוט בערפל. חלפה כמעט שנה עד שרכבות משא הובילו את הוריי עם אלפי ניצולים נוספים, דרך מספר תחנות מעבר, למחנה המתנה סמוך לזגרב שביוגוסלביה ומשם הלאה לעיירת החוף 'באקר' (כיום קרואטיה).

כשעלה השחר על ה 6 בנובמבר 1946 היו אבי בן ה 21 ואימי בת ה 20 ספונים ומיטלטלים בבטנה של האונייה 'כנסת ישראל'. לצידם, על 8 סיפונים שנוגרו לאחרונה בחיפזון רב, הצטופפו דרך פלא, אחים זה לזה, כ 3,600 יהודים משארית הפליטה הרומנית וההונגרית. תחת פיקודו של יוסי הראל האגדי (לימים גם רב חובל אקסודוס). כעת, היו בני ישראל במדבר הים, תלושים ואבודים, נידפים ואגודים. מאחור, הותירו ארץ מַאֲכֶלֶת ומאות שנות משפחה – בעבור 'הארץ המובטחת' מהתפילות. תפילות אשר עד כה הכזיבו. בחלוף ימים, עוד הוסיפו לצופפם צופף מטה, עבור כ 400 ניצולי האונייה "אבא ברדיצ'ב" שמנועה שבק בדרך והם נאספו לבטן 'כנסת ישראל'.

כשזרחה השמש על ה 26 בנובמבר 1946 ניבטה העיר חיפה מרחק 'הר נבו' משארית הפליטה המרופטת אשר עמדה נרגשת על הסיפונים. אבל האונייה הייתה מוקפת משחתות בריטיות וחיילי המנדט המתנכר. מול מטח היריות אשר הרג שניים מהניצולים – נוסעי האונייה, הושב לא לריק מטח של קופסאות שימורים וקרשים. הכוח הבריטי היה עדיף מונים על תשושי החיים וההפלגה, אשר נקרעו ביד גסים לשלוש אוניות גירוש, אשר הפליגו גם את הוריי לקפריסין הבריטית – שם נעצרו שוב חייהם. מי שהיו ב'צד הטוב' שהכניע את הנאצים במלחמה, היו כעת כובש ומדכא נתעב, מושא לשנאה, בוז ומאבק.

רק כשנה אח"כ, כשהפציע היום על ה 17 בנובמבר 1947 הניח אבי את רגליו על אדמת הארץ, 12 יום בטרם הוכרזה 'הארץ המובטחת' – מדינת ישראל באו"ם. רק כשנה אח"כ התאפשרה העלייה גם לאימי. לא באה מנוחה ליגעים, אבל את 'מכסות' הגירוש, הסבל, הגדרות והתלאות בגלות – מילאו הוריי היקרים עד תום. ולכן לא עוד. יציאת מצרים שלהם חצתה סבל, יגון והישרדות בלתי נתפסת. עד שבאו אל ארץ הבחירה. הארץ המובטחת.

*****

אבי איזי שפירא ובני איילון שפירא בבר המצווה. כעת שניהם שם מאוחדים אולי.