הראית איזה יופי

שרעד ברוח סתיו,

שדה זהב דעך באופל

והדליק נרות חצב.

ספק אם הנימולים שבינינו יודעים לנקוב בשם המוהל שמל אותם. אבל כאשר נולד בני איילון, שמו של 'המוהל רוטרמן' היה ארוג בזכרוני, כתולדה של השיחות המקומצות עם אבי יחיאל (איזי) שפירא ז"ל, אודות מאורעות שורדי המשפחה בשואה. ומשם נקשר הסיפור לדוד אברום ששרד ובורך להיות סנדקי, עת עיצב 'המוהל רוטרמן' את זכרותי. כדמו"י.

הראית איזה אודם

שצעק למרחקים,

שדה דמים היה שם קודם

ועכשיו הוא שדה פרגים.

כשנולד בני איילון, מצאתי עצמי מחפש דווקא את 'המוהל רוטרמן'. סהדי במרומים שלא חשבתי שישראל רוטרמן אשר מל אותי 35 שנים קודם לכן – עודו על המצווה. אבל, מהצד השני של הטלפון ל'מוהל רוטרמן מבני ברק' ענה לי מוהלי ישראל רוטרמן, אשר לקח על עצמו בחפץ לב ובידיים יציבות, גם את מלאכת המילה של בני איילון, וכך היה.

איני יודע כמה אב ובנו יש, אשר אותו מוהל הכניס את האב ואת זרעו אחריו בברית המילה – בחלוף 35 שנה. מניח שמעטים. שאלתי את עצמי לא פעם מה טילטל אותי לברית הסימול הזו? וביני לביני הפנימי השבתי, שראיתי בכך את קול החיים והתקומה הבינדורית. משואת סבי שלא שרד > להישרדותו של אבי בכפור הלוהט > לתקומתי כבנו יחידו > להזדקפות ילדיי בני הדור השלישי לשורדים – לתפארת מדינת ישראל.

והנה בחלוף 26 שנים, כעת לפני 8 חודשים, הופרה הברית שנכרתה.

בני איילון שפירא הלך ולא ישוב.

בחטף בא אֶחָד אֱלֹהֵינוּ, וקטף לו מידי פֶּרַח עלומים אשר בגננו פרח.

ובעת מאודו בחוד ביטחונה של המדינה נפול נפל.

אל תקטוף, נערי,

יש פרחים שבני חלוף

יש פרחים שעד אינסוף

נשארים במנגינה.

אל תקטוף נערי,

יש פרחים שבני חלוף

יש פרחים שעד אינסוף

עם המנגינה.

הראית מה השחיר שם?

שדה קוצים הוא, נערי,

שהיה עזוב בקיץ

ועכשיו הוא שדה חריש.

הראית מה הלובן?

נערי, זה שדה בוכים,

דמעותיו הפכו לאבן

אבניו בכו פרחים.

בני איילון שפירא.

26.08.1993 – 26.03.2020

רוטרמן יחיאל מוהל ומחנך מסור לסבא זצ"ל שהברית הופרה.

("יש פרחים", מאת נתן יונתן)