אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,

וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל

אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:

הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

מותו של איילון, הוא סופת מוות. תהום חיים וסערה גודעת קיום. אך מתוך עקידה זו, מלב המאפליה, ממרכזו של מקום קודר ואפל זה – וכנגד שקיעה יוקדת – צריך לקום, לשוב ולפרוח. זו משימת חיים מתוך המוות.

שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,

אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה.

סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה,

אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

בפיתול קשה, מערער, ואולי בלתי מתקבל על דעת, איילון ההולך, מבקש לאהוב את החיים. צוואתו טבולה במוזיקה, שירה ואהבה לאהוב, באומרו: "אבל תמיד נורא אהבתי. אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה". והכיצד אוספים כעת פריחה מתוך צער שלכת?

שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת.

הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי.

הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּה יוֹרֶדֶת

וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּה יָדַיִם

וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל,

אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם:

הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל!

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

כל אחד מאיתנו הוא לקוח של המוות. כי האדם עץ השדה. וכמו העץ האדם נגדע. וכמו הנחל האדם מתייבש כשמים איכזבוהו. וכמו השביל הוא נדרס כשהפריחה נרמסת. אך חרף, שהשקיעה בהר יוקדת – הנה שׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא. ואני יודע איפה הייתי ואיפה אהיה. אולי.

שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,

אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה.

כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,

אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.

הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי.

הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת

וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ:

הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ –

מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ

וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח:

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,

אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם

פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

**********

'כלניות', שיר אהבה ארצישראלי נפלא, זרע בחן ובאהבה נתן אלתרמן.

בתגובה הראשונה ביצועה האלמותי של שושנת הכלניות שושנה דמארי, כפי לחנו כמזמור בלתי נשכח של משה וילנסקי.

**********

פרגים לבושים ככַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת, היום על גבול נחל עוז, שמחים אל השמש ואלי – חרף ומתוך אדמת הלס היבשה.