הַחוֹל יִזְכֹּר אֶת הַגַּלִּים אֲבָל לַקֶּצֶף אֵין זוֹכֵר
זוּלַת הַהֵם אֲשֶׁר עָבְרוּ עִם רוּחַ לַיְלָה מְאַחֵר
מִזִּכְרוֹנָם הוּא לְעוֹלָם לא יִמָּחֶה.
הַכּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת זוּלַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן.
נֵרוֹת הַלַּיְלָה דָּעֲכוּ. הַיְּדִידוּת הָאַהֲבָה,
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.

וותיקים בארץ השכול, יודעים לתת לי סימנים, לשנים שסמרו מאימה ומדם. יש ומתוך קמטי הצער ומחריצי התוגה שבהם, הם מניחים לפניי את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה*. אבל מה לי שלבים? המאבק הפנימי על הזיכרון, ההכלה וההמשך, הוא קרב איתנים. כזה המקיש ממש כעת חרבות במגינים שבליבי. קרב בו היום והלילה יוצאים לדרכם יחדיו, דרוכים להילחם על כיבוש גבעת הנפש. האחד מניף את דגל ההזדקפות והשני אוחז בדגל הדעיכה.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
הַכּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת זוּלַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן.
נֵרוֹת הַלַּיְלָה דָּעֲכוּ. הַיְּדִידוּת הָאַהֲבָה,
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.

ונר השירים המאיר לבור נפילתו של איילון, הוא אבוקת מילותיי המאוחרות מידי. קיבוצם של מילים המסתתות לי בעור. כי החול לא יזכור דבר. והקצף ישוב עם האדווה. והַכּל יָשׁוּב – היא הבטחה שלא תתקיים לעולם. נשארו מתי מעט אנחנו, לשאת את ההולך. כמו ארון הברית, החוצה מדבר על כתף עייפים. נותרנו כמו אותם יתומים המחפשים את אימם, וכמו גורים המייללים את עצמם לדעת שנטרפה. הגם אנחנו כמו הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם?

הָיוּ שָׁם קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת שֶׁנָּהֲמוּ קִינָה שֶׁל יָם
וּבֵית עַלְמִין עַל הַגְּבָעוֹת,
וּשְׁנַיִם שֶׁחָלְפוּ דּוּמָם
בֵּין הֶחָצָב וְהַקְּבָרִים וְהַשִּׁקְמָה.
הַכּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת זוּלַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן.
נֵרוֹת הַלַּיְלָה דָּעֲכוּ. הַיְּדִידוּת הָאַהֲבָה,
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.

אחרית ושיר

'הַחוֹל יִזְכֹּר' הנפלא מאת נתן יונתן השכול, מונח כאן אַפּרַקְדָּן. כי כשהנופל מת מהר, החיים מתים לאט. אלא אם יחפצו לחיות חיים שיש בהם חיים.

בתגובה הראשונה, הביצוע המדוייק והמוקפד של סי היימן, (כפי מנגינתו של אביה נחצ'ה היימן). הקשיבו לסי ומקדו מבט במתרגמת לשפת הסימנים, המרחפת דומם מעל הקצף הלבן, ובידיה ממש דועכים נרות, ונעורים באים פתע אל סופם.

*שלבים שזוהו לראשונה על ידי הפסיכיאטרית האמריקאית אליזבת' קובלר-רוס ותפסו אחיזה בתודעת השכול.