…"אבל תמיד נורא אהבתי. אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה". כתב איילון בין גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹתיו אשר מצאנו. מהם עוד אניח כאן בהרחבה להתפוצץ. האהבה ומכאוביה, המכאובים ואוהביה, חוצים בתוך גנזיו, שיהיו בקרוב-מאוחר אבני דרך.

כמו בנעוריי כולנו, ובתוך הבגרות העלומה-דוחקת שלנו, ההתפייטות התדירה אודות האהבה, משלבת מכאובי אהבה ומרחק בר-יגון. פרדה בלתי נמנעת, שלובה בהבטחה לשוב – כנגד ים מפריד שהוא. ובעיתים ליריות דומעות, הגעגוע הוא עד מוות. כמו כאשר "הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו לאורך כל הדרך" (חיים חפר).

ולנגד הנוהג להתפייט על האין ועל הבלתי מושגת, אהבה ומרגוע – נדמים לי כשילוב נדיר בשירה. ואולי גם מחוצה לה. אך הנה כאן, יעקב שבתאי מפליא לזמן לפנות ערב כמו כעת – אהבה רגועה. נוכחת ומתכרבלת, פני עוד שבת בה המרגוע כה חסר.

בין ברושים יורד הערב,

הסתכלי, הצל קרב אלינו,

יחפים נלך בשדות השלף

כי היום, יפתי, עובר.

על כתפך ידי תנוח

וצלי על-יד צלך פוסע,

מן הים עכשיו נושב הרוח

כי היום, יפתי, עובר.

בואי נשב, הכול רוגע,

בין עצי הפרדס היום שוקע,

בעלי גפנים הצל נוגע,

בחורשת האקליפטוס כבר החושך מתחבא.

אך… אור שקיעה מאיר פנייך,

צמתך בתוך ידי מוטלת,

ושחורות שחורות הן שתי עינייך,

והיום, יפתי, עובר.

שימי ראשך אצלי על ברך,

בצמה השחורה אקלע לך פרח,

ציפורים שרות את שיר הדרך,

על חורשת האקליפטוס כבר הלילה מכסה.

אך… בין ברושים עולה ירח,

הסתכלי, כל כך שקוף הלילה,

במרחב שדות ינשוף צורח

ואחריו יללת התן.

*****

"לפנות ערב" מאת יעקב שבתאי (1934-1981)

(בתמונה, איילון, בימים שכל העולם היה אפשרי עבורו).

בתגובה הראשונה הביצוע הקלאסי של עדנה גורן, בלחנו הנוגה של סשה ארגוב.