מבין גּנְזֵי נִסְתָּרוֹתיו של איילון,

נחשפים בפנינו כעת גם אהבותיו וגעגועיו לעצמו.

ליבו יצא אל מחוזות שירים,

אל עומקי הספרים,

אל אור החושך הקולנועי

ואל מקלטי המוזיקה

כרום התקוות וכעומקי האדמה.

ולכן אני שב אליה כאליו. כי לא דיברנו די על אהבה. וכבר לא נדבר. ולא נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ, אבל כן נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

*************

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,

אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,

הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"

הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,

בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,

רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,

אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,

אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.

אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,

אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,

יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

("אני נושא עימי", מאת יעקב אורלנד. 1939).

בתגובה הראשונה, בביצוע מרחיב הלב של הגבעתרון, לחן דוד זהבי)

התמונה בוורמונט.