אחד עשר חודשים של פגיעה במי התהום של הנפש, והעולם סב על צירו כדבר יום-ביומו. שמש אט יצאה כל יום מנדנה. פרפרי השחר לא עצרו מעופם. ציפור לא עמדה מדאייתה. פרח לא חדל מהתפארותו. ועצי הפרי שבחצר לא קימצו בעונתם. הם העניקו השנה שפע מרהיב. כאילו לא בא אל דבורי האבקה דבר נופלו של הפרי – האיילון שלנו.

מן העפר המר, ינקו העצים את כוח צִימּוּחַם ולא השתפלה כאן אף צמרת. לא קפאה החנטה ולא יבש הפרי. שפע להכעיס. או אולי שפע השתתפות בנוחם. למול דלות הנוכחות בימי ההלם, הריחוק והסגרים כנגד הקורונה. הנה עושר עץ התפוזים, ממתיק סודות עם הלימון – המעיז רוב צהוב על ירוק. האשכולית נבצעת אל אודם פלחיה והקרמבולה מחמשת כנפיה.

שפע העצב כשפע פרי החצר המתקלף לאט, וממנו אנחנו בוצעים פלחים של זיכרונות. בחצר עונה חודלת פוגשת כעת עונה נפתחת. הן מברכות זו את זו לשלום, יודעות שיפגשו כאן בעוד שנה. הנה ההדרים מפנים זמנם לראשית פריחת האפרסק והמישמש, האבוקדו והמנגו. ויחד הם משקיפים אל הרימון המציץ ובוהים בגפן שבקרוב תתעורר. אבל בין העצים הללו, כבר לא תהיה לנו אף עונת איילון נוספת. פסנתרו מחריש ונגינתו כבר לא תנדוד בין הענפים. מיתריו לא יפרטו כאן יותר ודיבורו הצנוע נמוג מכאן כהד לא נרגע. ואני כולי בין האונות, כמו נתן יונתן, "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה". אז אֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן שֶׁהָחָצֵר פּוֹרַחַת שׁוּב?

**********

איילון שפירא. 26.8.1993 – 26.03.2020

היום, 11 חודשים לנפילתו ומותו. הנה כי כן בעוד חודש כבר שנה. לא יאומן.

**********

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ –

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִיטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הָחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִיטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא

עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת

אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן

שֶׁהָחִיטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

***********

בתום מלחמת יום הכיפורים, שכל קיבוץ בית השיטה 11 הרוגים מבניו. מתוך האבל הכבד והגדיעה הבלתי נתפסת, נבט השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב" מאת חברת הקיבוץ דורית צמרת. הוא מוכר בביצועים רבים כפי לחנו של חיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן.

בתגובה הראשונה בביצוע הקשוב של חווה אלברשטיין.